על אהבת המולדת

בשירים "אל ארצי" מאת רחל ו"אני בסך הכל" מאת אריה סיון

מאת: שושנה ויג

שיריהם של רחל ושל אריה סיוון עוסקים בנושא אהבת המולדת.

בשירה של רחל "אל ארצי" באה לידי ביטוי עמדת ההחמצה. הדוברת חשה שלא עשתה ‏את כל שיכולה הייתה לעשות למען האידיאות שהאמינה בהן.‏

השיר נפתח על דרך השלילה "לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי, וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ" הדוברת פונה ‏מיד בשורה הראשונה אל המקום שבו היא השתוקקה להיות ומביעה עמדה של חוסר סיפוק ‏ממעשיה. הקשר בינה לבין המקום לטעמה של הכותבת לא הגיע למיצוי מוחלט.‏

המשכו של הבית הזה הוא במונחים מיליטריסטיים. הדוברת לא באה לסיפוקה שכן ‏היא לא הצליחה להשתמש במונחים שהיו משויכים לעולם הגברים ‏–‏ "בעלילות גבורה" ‏‏"בשלל קרבות". שירה של רחל המשוררת קורא תיגר במידה סמויה אחר עולם הגברים ‏שבו מתפארים במעשי הכיבוש של הארץ. והיא, מחלוצי העלייה השנייה, לא הצליחה ‏להתהדר במעשים רבי עוצמה כאלו.‏

הצטנעותה של המשוררת מתהפכת בשורות המסיימות את הבית, היא מספרת לקורא על ‏הפעולות שהיא ביצעה ומוסיפה לידן את מיליות ההסתייגות או ההמעטה, "רק עץ ידי ‏נטעו", "רק שביל כבשו רגלי". בבית הזה נוצר מבנה תחבירי "לא... רק..." לאחר ‏השלילה הדוברת מתוודה על מעשים שהצליחה לעשות, ובכך היא מצליחה לשרטט ‏לקורא את המהפכה שהיא חוללה.‏

אין היא מבקשת שנזכור אותה כמשוררת שכתבה שירים, היא מסיטה את נקודת המבט מן ‏הרוח אל המעשה. בסיום הבית הראשון ניכר שהיא רוצה שנזכור אותה כמי שפעלה ‏לכיבוש הארץ. החתמת המולדת במעשיה ולא במילותיה. כלומר הפתיחה מתהפכת ‏ומשתנה בסיומו של הבית הראשון.‏

את תחושת ההחמצה בקשר הזה שבין המולדת לכותבת מוצאים גם בבית השני, יחסי ‏הקִרבה בין אמא אדמה לבתה הכותבת מומחשים בעזרת השפה הציורית. הדוברת מקוננת ‏על גורלה, האוהבת את מולדתה עד כדי כך שהיא חשה שמנחתה דלה, שהיא לא עשתה ‏מספיק לביסוס אהבתה, שהייתה רוצה להעניק הרבה יותר ממה שהספיקה. את תחושת ‏ההחמצה היא מסכמת בטון הסיום, הגורל הזה שקשר אותה למולדת הותיר את הכותבת ‏בתחושת של היעדר, הציפיות להגשמה נותרו בלתי מסופקות, הרצון למלא את הקשר ‏בינה למולדת בפעילות שהתאימה לרוח הימים ההם לא הגיעו אל מיצויים.‏

ועם זאת מצליחים להבחין במשוררת שגם מנקודת המבט ‏שלה כמי שמילים היו כלי העבודה שלה היא מבקשת שיזכרו אותה כמי שהייתה בין ‏החלוצות הראשונות, מחפשת את נקודות הדימיון לגברים. אפשר לומר שרחל הייתה ‏חלוצה פמיניסטית לוחמת שלצערה לא עמדו לה כוחותיה למלא את תפקידה זה במלוא ‏הקיטור.‏

*******

גם רחל בשירה "אל ארצי" וגם אריה סיון בשירו "אני בסך הכול" עוסקים בחשבון ‏נפש, ושניהם פונים אל אותו מושא שהיא אותה מולדת אהובה. זו אותה אמא אדמה, זו ‏אותה ארץ שאליה כמהו אלפי שנים. אריה סיון מגדיל לעשות ומונה את הקשר בינו לבין ‏ארצו כקשר קולקטיבי, בעוד שרחל מעצימה את הקשר בינה לבין מולדתה כקשר אינטימי ‏בין אמא לבתה, והיא מצטערת על חוסר יכולתה להעניק מעבר לכוחותיה.‏

*******

בשיר "אני בסך הכל" אריה סיון מצייר את הדובר בדימוי של מי שהיה פרח בחמההוא ‏מוצא שאחרים עסקו בפעילות העבודה והוא עסק במשהו יפה. הם עבדו, ניכשו והוא עסק ‏ביופי.‏

הדובר בשיר זה בחר לעמוד עמידה שונה מן העמידה של רחל. רחל רצתה להדגיש את ‏המעט שעשתה, העצימה אותו בהצטדקות שלה ובהצטנעות שלה, והייתה מעדיפה שיזכרו ‏אותה בזכות העץ שנטעה והשביל שסללה, ואילו אריה סיון מתבונן באמצעות הדובר ‏באלה שעשו ובנו, והוא מוציא את עצמו מחוץ לכלל, כאינו שייך להם. הוא פרח בחמה. ‏ומה קורה לפרח בחמה? הוא מתייבש, אינו מסוגל להחזיק מעמד, הוא עשוי להתכלות, ‏בעוד העשייה למען המולדת היא מעשה מתמשך ‏–‏ זו אהבה שאינה תלויה במעשה היחיד ‏אלא במעשה הקולקטיב.‏‎ ‎גם אם הדובר רואה עצמו כמי שעשה משהו למען המולדת היא ‏כאין וכאפס לעומת כל מה שנעשה למענה.‏

בשיר של אריה סיון קיימים מבנים של אני ואנחנו, כינויי הקִרבה שלו הם למען אלה ‏שעשו משהו מועיל למען הארץ "אחים שלי", אלה שהוא קורא להם בכינוי הקרבה עשו ‏לבתיהם. העשייה של מי שהתיישב בארץ הייתה לא רק למען הארץ אלא גם למען ‏האנשים, קיימת זיקה בין האהבה למולדת לבין אלה שעושים למענה. המולדת משיבה ‏אהבה. ועם כל זאת, מהיותו אחד שלא עשה הרבה כי היה רק פרח בחמה, או כמי שרדף ‏תענוגים קטנים כפרגים ואפונים, גם לו יש חלק באדמה הזאת. לא משנה כמה עשיתי - אני ‏שייך, אני מחובר, אני קשור למקום הזה מכוח הדי-אן-איי ההיסטורי שלי ושל אנשי ‏המקום.‏

בשירו של אריה סיוון מוצאים חשיבות לאנשים ולא רק לנופים. הקשר בין האדם למקום ‏חשוב לא פחות מן הקשר שקיים בין המולדת לבין אלה שעושים למענה. ‏

*******

לסיכום ניתן לומר ששני השירים דנים בקשר שבין האדם למקום, בקשר שבין האדם ‏לארצו, חווית הקשר הזאת הופכת את עולמם של הכותבים והם עורכים מעין חשבון נפש, ‏מצטדקים או מוחלים. שניהם מחזיקים מעט ומצביעים על המון אהבה. במילים אחרות ‏מבקשים ‏–‏ אל תשפטו אותנו, כל שעשינו היה על פי כוחותינו. מידת היענותנו לעשייה או ‏זמינותנו אינה יכולה להגדיר אותנו ‏–‏ לא הכמות חשובה אלא האיכות. ‏ואכן, גם רחל וגם אריה סיוון הותירו חותם מרשים בכתיבתם אודות אהבת הארץ.‏